פוסט שפורסם בעמוד הפייסבוקמאחורי כל זוג עיניים, יש נשמה .לזה נטש אותי,רק רציתי שתדע, שמאז שנטשת אותי לפני חצי שנה חיכיתי לך. רציתי שתדע שמאז שהשארת אותי לגורל אכזר מאחורי הסורגים בכלביית אשקלון, לא הפסקתי לחכות.רציתי שתדע, שבכל דקה חשבתי למה נטשת אותי ומתי תתחרט ותחזור. רציתי שתדע ששכבתי על רצפת בטון קרה, ששטפו אותה עם צינור כשאני בפנים, גם בחורף. רציתי שתדע שראיתי איך מסביבי כלבים מאומצים, בהירים יותר, צעירים יותר, יפים יותר. רציתי שתדע שזה כואב. רציתי שתדע שראיתי כלבים שחיכו יותר זמן ולא ויתרו. גם הם האמינו שמישהו יחזור. רציתי שתדע שלפעמים הייתי רעב וצמא ואף אחד לא שם לב. רציתי שתדע שמלבד המתנדבות בכלביה לא היה לי אף אחד. רציתי שתדע שכל ליטוף כשמישהו עבר היה בשבילי הכל. רציתי שתדע שאני לא יודע למה נתנו לאמא שלי להמליט אם לא רצו לגדל אותי. רציתי שתדע שאני לא יודע למה לקחת אותי, אם לא יכולת להתחייב. רציתי שתדע שלא משנה מה התשובה לכל השאלות שלי, היום אני מת. רציתי שתדע שנאבקתי על חיי שעות ארוכות של סבל עד שכל המערכות שלי קרסו. רציתי שתדע שזה היה באותו כלוב שאתה השארת אותי בו. רציתי שתדע שהחברה היחידה שהיתה לי בעולם Debora Sad מצאה אותי שוכב בכלוב ולקחה אותי לבית החולים בית דגן. רציתי שתדע שנאבקו שם על חיי, להם היה אכפת. רציתי שתדע שאחרי שעתיים היה מאוחר מדי. רציתי שתדע שאת השעות האחרונות שלי שכבתי בשמיכה חמה, מוקף באנשים שרוצים שאני אחיה, הרגשתי את הדמעות שלהם. למרות שאני שחור, למרות שאני לא גור, למרות שאני שלך. רציתי שתדע שאני סולח לך ואני כבר לא מחכה לך. רציתי שתדע שאני כבר לא יכול.
זהו סיפור אמיתי ועצוב, מסוף השבוע האחרון, שמספר את סיפורו של כל אחד ממאות אלפי הכלבים שננטשים כל שנה בישראל. למעשים שלנו יש השלכות על יצורים הרבה יותר נאמנים מאיתנו. הגיע הזמן שנלמד מהם. אמצו כלב. ורק אם אתם מבינים שזה לתמיד:http://www.yad4.co.il קרדיט צילום: דבורה סאד
