בלי שום צער או חרטה, סיבארי מתארת איך היא מסרה את ג'ונו, גורת ההאסקי של המשפחה, "ג'ונו הסתכלה עלי בתחנונים עד שכמעט שיניתי את דעתי, אבל כשהיא והבעלים החדשים שלה נסעו ביוני 2012, כשג'ונו מסתכלת עלי מהחלון האחורי לא הרגשתי דבר מלבד הקלה", היא כתבה. "אתם מבינים, כבר תיכננתי לקנות גור חדש..."
Beginning PassBack for Ad unit Isradog_Web_InArticle_Top_300X250 ### size: [[300,250]] End Passback מה שמוזר לגבי הוידוי של סיבארי זה שהיא מודעת שקניה ומסירה של גורים היא בעייתית, אבל היא לא מצליחה להבין עד כמה זה אכזרי.
"אולי אני כך מכיוון שמעולם לא הרשו לי להביא גור כשהייתי ילדה. אולי אני לא יודעת את המגבלות שלי כשזה מגיע לאילוף חיה ולנקות אחריה", כתבה סיבארי.
אבל בסופו של דבר סיבארי מאשימה את הכלבים, לא את עצמה. אחת מהגורות הייתה צריכה ללכת בגלל שהיא חפרה בגינה, אחר היה גדול מדי ואגרסיבי כלפי הכלבים האחרים, ושני גורים אחרים היא מסרה מכיוון שהם ברחו לחוות קרובות לביתה.
בכל הטור סיבארי לא עוצרת לרגע וחושבת על ההשפעה שתהיה על הגורים ברגע שהם ימסרו למשפחה זרה שהם לא מכירים, או על הצעדים שהיא הייתה יכולה לנקוט כדי לתקן את ההתנהגות שלהם שהיא מצאה כל כך קשה, היא כן עצרה והרהרה איזו דוגמא היא מראה לארבעת הילדים שלה.
Beginning PassBack for Ad unit Isradog_Web_InArticle_Bottom_300X250 ### size: [[300,250]] End Passback המציאות היא שכלבים הם בעלי חיים שיוצרים קשרים רגשיים, ולגרום להם לעזוב את הבית אותו הם מכירים מגיל צעיר יכולה להיות חוויה קשה ואפילו טראומטית עבורם. "מעבר לבית חדש יכול להיות מפחיד ומלחיץ עבור כלב", כך לפיASPCA , שמפצירים בבעלי כלבים למצוא פתרון לפני שהם מוסרים את הכלב שלהם.
אבל במקום למצוא פתרונות סיבארי מודה שמסירת גורים זה עניין שבשגרה אצלה. "אהבתי, לפחות באופן זמני, כל אחד מהגורים שלי", היא כתבה.
אחרי שהטור התפרסם, סיבארי ניסתה להגן על עצמה בטוויטר כשכתבה: "אני לא משאירה אותם בצידי הדרך. כולם מצאו בתים אוהבים".
לאישה הזאת אסור(!!) לגדל יותר כלבים, ואני מקווה שאחרי הטור הזה אף אחד לא ימכור/ימסור לו יותר כלב בחיים.
