מוות הוא לא משהו שמישהו רוצה לחשוב עליו. אבל אם ידעתם שלא נותר לכם זמן רב, האם תהיה לכם משאלה אחרונה?
האם הייתם רוצים ללכת למקום כלשהו לפני שאתם מתים? או אולי לראות את הבעל או האישה שלכם, את האחים, או מישהו אהוב אחר?
ומה עם חיית המחמד שלכם? עבור רבים מאיתנו, הקשר שאנו חולקים עם חיית המחמד שלנו חזק בדיוק כמו עם בני אדם. אך עדיין בתי חולים רבים לא מרשים להכניס חיות מחמד - אפילו כאשר הבעלים נמצא על ערש דווי.
עבור חולים סופניים, פרידה מהחבר הפרוותי שלהם יכולה להיות קשה ולפעמים בלתי אפשרית. זה טרגי, מכיוון שחייבת להיות דרך עבור חיות המחמד לפגוש את הבעלים שלהם פעם אחת אחרונה.
משתמש רדיט בשם Mellifluous_Username שיתף סיפור על המשאלה אחרונה של אישתו, וזה סיפור שכולם צריכים לקרוא.
בית החולים בו אישתו הייתה מאושפזת בימיה האחרונה לא הרשה להכניס כלבים פנימה. אך כאשר אישתו ביקשה לראות את הכלבה שלהם, בלה, פעם אחת נוספת, הבעל לקח את העניינים לידיו.
"אישתי הייתה בבית החולים אחרי ניתוח פולשני וכואב, ומספר ימים אחר כך נראה היה שהניתוח לא הניב את התוצאות הרצויות. האבחנה לא הייתה טובה. היא יכלה לדבר, אך היא לא אכלה או שתתה, והסתמכה לחלוטין על העירוי ומשככי הכאבים שלה. במהלך שיחה שהייתה לנו היא שכנעה אותי להגניב את הכלבה שלנו לחדר הפרטי שלה, כדי שהיא תוכל לראות אותה פעם אחת נוספת.
הכלבה שלנו, בלה, היא כלבת רועה אוסטרלי ששוקלת כ 25 ק"ג, וכפי שהסתבר, היא נכנסה בצורה מושלמת לתוך מזוודה רגילה. הכנסתי תא המזוודה למכונית, כשהיא פתוחה, וכשהגענו לחניית בית החולים, 'הסברתי' לה שבעוד כמה דקות היא צריכה להיכנס למוודה כדי שתוכל לראות את אמא".
"בצורה מדהימה היא לא ייללה, בכתה, או נבחה. כאשר עברתי ליד עמדת האחיות, אמרתי להן שאני פשוט מביא כמה פריטים לאשתי כדי שיהיה לה יותר נוח. 'אין בעיה', הן אמרו.
שנכנסנו לחדר, אשתי ישנה. פתחתי את המזוודה, ובלה מיד קפצה על המיטה, ושכבה בעדינות על החזה שלה, איכשהו נמנעת מכל הצינורות והעירוי. היא מיקמה עצמה בצורה כזו שהיא תוכל להסתכל ישר לתוך העיניים של אשתי, ושכבה שם כ 20 דקות עד שאשתי התעוררה, והחלה לגנוח מכאבים.
בלה מיד החלה ללקק אותה, וייללה בשקט, כאילו ידעה שאם תנבח היא תסגיר את עצמה. אשתי חיבקה אותה במשך שעה, וחייכה כל הזמן הזה. אחות אחת תפסה אותנו על חם, אבל היא כל כך התרגשה והבטיחה לא לספר. כאשתי חזרה לישון, הכנסתי את בלה למזוודה, והיא צייתה והייתה כלבה נפלאה.
למרבה הצער אשתי נפטרה כמה ימים אחר כך, ועכשיו, בכל פעם שאני לוקח את המזוודה (או כל מזוודה), בלה חושבת שאנחנו הולכים לראות אותה שוב."
אנחנו כל כך שמחים שאישתו זכתה לראות את בלה פעם אחת אחרונה לפני שנפטרה. לכולם מגיעה משאלה אחרונה - ולא צריך לעבוד על אף אחד כדי לזכות בה.
